מדוע עובדים בישראל ממשיכים לממן את המעסיקים שלהם?

המעבר הנרחב לעבודה מהבית מעלה שאלות לגבי זהות משלם הוצאות העסק: האם המעסיק חסך הוצאות או גלגל אותן אל עובדיו? ומי צריך באמת להכיר בהוצאה לצרכי מס? העיוות שנוצר במציאות של עבודה מהבית

משבר הקורונה וההגבלות שהוטלו על המשק הובילו לשינוי מהותי בדפוסי העבודה. עבודה מהבית הפכה לדפוס עבודה שכיח בענפים רבים, היא משמשת ככלי ממשי המאפשר המשך פעילות תקינה של חלק מענפי המשק וטומנת בחובה יתרונות רבים לעובדים ולמעסיקים. בד בבד, היא מציבה אתגרים רבים. אחד מאתגרים אלה, שכמעט ולא עלה לשיח בישראל, הוא היעדר ההתאמה בין דיני המס, בכל הנוגע להכרה לצורכי מס בהוצאות של עובדים מהבית, לבין המעבר לעבודה מהבית.

אין ספק כי המעבר לדפוס של עבודה מהבית, הקטין את ההוצאות המשתנות של המעסיק במקום העבודה כגון הוצאות בגין חשמל, מים, תקשורת, ציוד משרדי ועוד, אך במקביל הגדיל את ההוצאות של העובדים מהבית בגין חלק מאותן הוצאות ממש. כך למשל, עובד שכיר העובד באופן קבוע מביתו מממן הלכה למעשה את המעסיק בכל הנוגע להוצאות החשמל, התקשורת, הציוד המשרדי ואף בחלק מהמקרים בצורך בביצוע התאמות לעבודה ארוכה וקבועה מהבית (מאבזור המשרד הביתי ועד שינויים פיזיים שונים שנדרש העובד לבצע בביתו).

דיני המס מותאמים בעקרונם לדיכוטומיה הישנה בין המשרד בו מתבצעת העבודה, לבין מקום המגורים, שאינו משמש מקום עבודה קבוע. לכן, העקרון המנחה כיום הוא שכל סכום שמקבל עובד ממעסיקו הינו שכר החייב במס, אלא במקרים מיוחדים וכשניתן להצביע בבירור שסכום הכסף ניתן למען נוחות המעסיק. לכן, במרבית המקרים, כאשר המעסיק יבקש להחזיר לעובד את ההוצאות שהוציא העובד בביתו הפרטי לצרכי עבודתו מהבית, למעט סוגים ספציפיים של הוצאות (שאותן בדרך-כלל יכול היה המעסיק לרכוש בעצמו ולחלק לעובדיו), סכום התשלום ייחשב כהטבה או כהכנסה נוספת מאת המעסיק, החייבת במס בידי העובד. הגם כי ברור שהעובד נשא בהכרח בהוצאות אלה עבור ובמקום מעסיקו, הקושי לכמתן, ולהפרידן משאר הוצאות משק הבית, עשוי להפוך את התשלום מהמעסיק לשכר נוסף לעובד החייב במס, וזאת מבלי שנגרמה לעובד התעשרות כלשהי.

כך קורה, כי השילוב בין המעבר לעבודה מרחוק לבין התבניות הישנות הקיימות בדיני המס, מביא לכך כי בפועל, חיסכון המעסיק בסגירת משרדיו "מתגלגל" אל עובדיו, והם שנושאים בהוצאותיו, כל אחד לפי חלקו השולי היחסי. העובדה שהמעסיק אינו משלם אותן במרוכז, אין משמעותה שנעלם הצורך שלו בהוצאות אלה, והן מתפזרות על כלל העובדים המועסקים מרחוק. המהפכה שחוללה התפרצות נגיף הקורונה בדפוסי העבודה, והיעדר הסנכרון בין דיני המס לבין עולם העבודה מהבית, מוביל לאבסורד שבו מממנים בפועל העובדים את מעסיקם בחלק מההוצאות הנדרשות לו לצורך ייצור הכנסתו, בעוד שהחזרן עשוי להיחשב להכנסה או להטבה בידיהם.

מדינות אחרות בעולם הבינו כי משבר הקורונה מחייב גם התאמה של דיני המס למציאות בה הבית הפך גם למקום העבודה. כך למשל, בבריטניה נקבעו כללים מיוחדים בעקבות התפרצות מגפת הקורונה לפיהם אם העבודה מהבית נכפתה על העובד, ואם יוכל העובד להצביע על תוספת בהוצאות מסוימות כתוצאה מהעבודה מהבית (כגון חשמל, תקשורת, חימום ומים), תיחשבנה הוצאות אלה למותרות בניכוי בחישוב מיסויו. מנגד, עלויות שתיוותרנה זהות ללא קשר לעבודה מהבית, כגון משכנתא, שכר דירה או ארנונה, לא תוכרנה כהוצאות לצרכי עבודה. בנוסף ועל-מנת להקל החישוב וההפרדה בין סוגי ההוצאות נקבע שרשויות המס בבריטניה יכירו בסכום השווה לכ-130 ₪ לחודש לכל עובד מהבית ללא צורך בהוכחה של ההוצאה בפועל, ואילו כל סכום נוסף שירצה העובד לתבוע בניכוי כאמור – עליו לגבותו בהסברים ובמסמכים.

הסדר דומה שנועד להקל על העובדים מהבית נקבע באוסטרליה. שם נקבע כי בגין כל שעת עבודה מהבית יכול העובד לבקש שיוכרו לו הוצאות לצורכי עבודה בסכום השווה ל כ-2 ₪. לפי הסדר זה, עובד מהבית באוסטרליה זכאי מידי חודש להכרה לצורכי מס בסכום גלובאלי של כ-320 ₪ בגין כל הוצאותיו על העבודה מהבית, כביטוי להוצאות שבהן נשא בשם מעבידו.

בישראל, כאמור, טרם ננקטו צעדים למציאת הסדר מקל. פתרון חלקי אפשרי אחד, חלף התרת ניכוי ההוצאות בידי העובד, עשוי להימצא במנגנון זיכוי ממס כנגד הכנסתו החייבת. כך נעשה בעבר, לדוגמא, ביחס להוצאות נסיעה מהבית לעבודה. בתי-המשפט קבעו שהנסיעה מהבית לעבודה אינה חלק מתהליך ייצור ההכנסה ולכן אינה מותרת בניכוי, ועקב כך תשלום החזר הוצאות נסיעה והרכב שמשלם מעסיק לעובדו הינן הכנסה חייבת במס. בד בבד, בסעיפים 34 ו-36 לפקודת מס ההכנסה נקבע, שכל תושב ישראל זכאי לנקודות זיכוי כזיכוי בגין נסיעתו לעבודה ובאופן זה הותר להביא בחשבון הוצאות אלה, אף אם באופן חלקי בלבד, בחישוב המס המגיע מהעובד.

פתרון אחר, ומדויק יותר לשיטתנו, ניתן לשאוב על-בסיס ניתוח פשוט של ספרי העסק. ניתוח כזה, עשוי לאפשר אומדן קונקרטי (אך שמרני) של ההוצאות "המגולגלות", אשר 'נעלמו' מדיווחי המעסיק בתוך קשר הכרחי לתשלומים שוטפים שבהם נושאים העובדים מבתיהם. ייתכן שניתן להסתפק בהוכחת אומדן זה, תוך תמיכתו בנתוניו המדווחים של העסק, כדי להצדיק חלוקה של סכום ההוצאות שאותר בין עובדי העסק כהחזר של הוצאותיהם, בין בחלוקה שוויונית ובין על-פי קריטריונים סבירים. חלוקה כזו צריכה, אפוא, להתפרש כהשבה של ההוצאה אל בעליה האמיתיים, אל המעסיק, ומשכך צריכה להיות מותרת למעסיק בניכוי מבלי לגרור חבות מס נוספת אצל העובדים.

עמדה זו, אינה נוגדת את תפיסת רשויות המס בישראל, שלפיה לא יותרו הוצאות שהוציא העובד לצורך ייצור הכנסתו שלו (של העובד), אלא היא מבקשת להתיר רק את אותו החלק שבו אמור היה המעסיק להכיר ממילא כהוצאה בייצור הכנסתו (של המעסיק), המשולם עתה בעקיפין על-ידי עובדיו.

בשנתיים האחרונות חלה קפיצת מדרגה משמעותית בכל הקשור באמון הציבור בישראל ברשויות המס, וביכולתן להתאים עצמן למציאות המשתנה. מוטב יהיה אם במשרד האוצר וברשות המיסים יפעלו בהקדם, בדומה למקבילותיהם בעולם, לקביעת הנחיות שתגבשנה פתרון לעיוות שנוצר בתקופה האחרונה, ואשר יאפשרו תשלום מס אמת הוגן במציאות החדשה.